הדיבוק

 

מעשה מן הרוח: (דיבוק)

מעותק מספר שבחי הארי זל

מעשה היה בימי הרב הקדוש והטהור המקובל האלהי כמוהר"ר יצחק לוריא אשכנזי ז"ל בצפת תוב"ב, באשה אחת אלמנה שנכנס רוח אחד בה, וציער אותה צער גדול ורב עד למאד. ונכנסו בני אדם הרבה אצלה, ודיברו עמה, והרוח השיב לכל אחד ואחד הודיע נגעי לבבו ודי מחסורו אשר יחסר לו. ובתוך הבאים נכנס חכם אחד אצלו, ושמו מוהר"ר יוסף ארזין ז"ל. מיד אמר לו הרוח, ברוך הבא אדמו"ר, אינו זוכר

 

אדוני שהייתי תלמידו במצרים זמן רב, ושמי פלוני ושם אבי פלוני. וכראות קרובי האשה את כאבה וצערה כי גדול הוא עד למאד, הלכו אצל הרב הקדוש כמוהר"ר יצחק לוריא זצ"ל, לחלות פניו לילך עמהם אצל האשה, ושיוציא הרוח מן האשה. ובהיות שלא היה פנאי להרב זצ"ל לילך הוא לשם, שלח עמהם לתלמידו מוהר"ר חיים ויטאל זצ"ל, וסמך ידיו עליו, ומסר לו הכוונות בשמות, גם צוה לו שיגזור עליו נדויים וחרמים, ושיוציאנו בעל כרחו:

והנה כשנכנס הרב מהרח"ו ז"ל אצלה, מיד הפכה האשה פניה אצל הקיר. אמר לה הרב ז"ל, רשע למה הפכת פניך ממני. השיב לו הרוח ואמר לו, איני יכול להסתכל בפניך, שהרשעים אינם יכולים לראות בפניך מפני השכינה. מיד גזר עליו שיהפוך פניו. אז הפך את פניו. מיד אמר לו הרב, אמור לי מה חטאת ומה פשעת כי הענישוך עונש חמור כזה. השיב לו הרוח ואמר, חטאתי באשת איש, והולדתי ממנה ממזרים, והנה זה לי כ"ה שנים שאני הולך נע ונד בארץ, ולא הונח לי כלל אפילו שעה ולא רגע אחד, והנה שלושה מלאכי חבלה הם הולכים תמיד עמי אל כל המקומות אשר אני הולך שם, ומענישים אותי, ומכין אותי מכות קשות עד למאד, ומכריזין לפני לאמר ככה יעשה לאיש אשר הרבה ממזרים בישראל. ואלו הג' מלאכי חבלה הם רמוזים בפסוק הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו [תהלים ק"ט ו']. עוד אמר הרוח אל הרב ז"ל, אין רואה אדוני איך אחד עומד על ימיני ואחד על שמאלי ומכריזין לפני, והשלישי עומד ומכה אותי מכת מות. שאל אותו הרב, ולא אמרו רז"ל [במסכת ראש השנה דף י"ז ע"א] משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש. השיב הרוח ואמר לו, לא דקדק אדוני במאמר הנזכר, שאמרו רז"ל משפט רשעים בגיהנם דייקא, אחר שסבלו כל ענשם חוץ לגיהנם בגלגולים ובשאר דינים קשים, אחר כך מכניסים אותם לגיהנם, ושם עומדים י"ב חדשים, ומצרפים ומלבנים אותם כדי להוציא מהם כל כתמי הנשמה כדי שיהיו מזומנים ומוכנים ליכנס בגן עדן. והוא משל לרופא מומחה שנותן בתחלה על המכה סמנים קשים ומרים עד שיאכלו בשר החי שבמכה, ואחר כך הוא נותן על המכה משיחות ואספלניות קרים וטובים על גבי המכה כדי לגדל ולקרר הבשר כבראשונה. כך הוא ענין של גיהנם. כי הצער של גיהנם אינו חלק אחד מן חלקים שסובלת הנשמה והנפש החוטאת קודם לגיהנם:

ושאל אותו הרב ז"ל, איך היתה מיתתך. השיב לו הרוח ואמר לו מיתתי היתה בחנק, אע"פ שארבע מיתות בית דין בטלו, דין ד' מיתות לא בטלו ואני יצאתי מאלכסנדריא בספינה ללכת למצרים, ובמקום שנכנס הנילוס בים, שם נטבעה הספינה, ונטבענו אני ויהודים אחרים אשר היו עמי בספינה. אז שאל אותו מוהרח"ו ז"ל ואמר לו, למה לא אמרת הוידוי בשעת יציאת נפשך מגופך, אולי היה מועיל לך. השיב לו הרוח, לא

 

הספיקו בידי לומר הוידוי, כי תיכף ומיד חנקו המים אותי בגרוני, גם תיכף ומיד בטביעתי בים נטרפה דעתי ולא הייתי בשכלי להתוודות:

ושאל אותו הרב, אמור לי מה נעשה בך אחר טביעתך בים, ואחר יציאת נפשך מן גופך. השיב לו הרוח ואמר, תדעו כי כאשר נודע הדבר במצרים מטביעת הספינה, תיכף ומיד יצאו היהודים ממצרים, ונכנסו בים והוציאו אותנו מן הים וקברו אותנו. ואחר כך תיכף ומיד כשחזרו היהודים מן בית החיים, בא מלאך אחד אכזרי ושבט של אש בידו, והכה בחזקה בשבט על קברי, מיד נבקע הקבר לשנים מן ההכאה אשר היתה גדולה וחזקה עד מאד. ואמר לי אותו מלאך, רשע רשע קום בדין. מיד לקח אותי, ושמני בכף הקלע, וקלע אותי בקליעה אחת ממצרים עד לפני הפתח שבמדבר, ואני בנפילתי שמה לפני הפתח של גיהנם, מיד יצאו אלף אלפים רשעים הנדונים בגיהנם, וכולם צעקו עלי ואמרו לי צא צא איש הדמים, צא מכאן עוכר ישראל, וקללו אותי קללות נמרצות, ואמרו לי אין אתה כדאי עדיין ליכנס בגיהנם, ועדיין אין לך רשות ליכנס לכאן. אזי תיכף ומיד קלעו אותי מהר להר ומגבעה לגבעה. ותמיד אלו השלושה מלאכי חבלה הולכים עמי, ומכריזין לפני, ומכין אותי תמיד. גם בכל עת ורגע פוגעים בי מלאכי חבלה אחרים, ורוחות רעות ושדין ולילין, ובשמעם הכרוז אשר מכריזים לפני, גם הם מוסיפים להכות אותי מכות גדולות וקשות, ואלו מושכים אותי לכאן, וזה מושך אותי לכאן עד שמתפקקין כל חוליות נשמתי. וכך הלכתי נע ונד בארץ, עד עיר הורמיז, והיא עיר גדולה קרוב לארץ הודו, והיתה כוונתי ליכנס לגוף איזה יהודי, אולי אנצל מאלו המכות והיסורים וצרות. כיון שבאתי לאותה עיר, וראיתי אותם היהודים שהם רשעים וחטאים לה' מאד, בועלי גויות ושאר העבירות, לא יכולתי ליכנס בגוף אחד מהם מרוב כוחות הטומאה ששוכנים בקרבם ובסביבם, ואם הייתי נכנס בגוף אחד מהם, הייתי מוסיף טומאה על טומאתי ונזק על נזקי:

בכן חזרתי והלכתי מהר להר ומגבעה לגבעה, עד שבאתי למדבר עזה, ושם מצאתי אילה אחת מעוברת, ומרוב צערי וכאבי נכנסתי בגופה. וזה היה אחר שבע שנים שעברו עלי צרות רבות ורעות. וכאשר נכנסתי בגוף האילה, היה לי צער גדול עד מאד, לפי שנפש האדם ונפש הבהמה אינם שוות זו לזו, שזו הולכת רבוצה ומאוסה וריחה רע לפני נפש האדם, גם מאכלה אינו מאכל אדם. ועוד היה לי צער גדול מן העובר שבמעיה. וכן האילה היה לה צער גדול עד מאד בשבילי, וצבתה בטנה, ורצת בהרים ובסלעים, עד שנבקעה כריסה ומתה:

ומשם יצאתי ובאתי לעיר שכם, ונכנסתי בגוף יהודי אחד כהן, ותיכף אותו הכהן שלח אחר הקדשים והגלחים של הישמעאלים, ולרוב הלחשים והשבעת שמות הטומאה, גם הקמיעות של שמות הטומאה אשר תלו בצוארי, לא יכולתי לסובלם ולעמוד בגופו, ויצאתי משם תיכף ומיד. אמר לו הרב ז"ל, וכי יש ממשות בכוחות הטומאה להרע או להטיב מאליהם. אמר לו, לא, אלא בשביל שהגלחים הכניסו בהשבעתם כמה וכמה

רוחות הטומאה בגוף אותו היהודי הכהן, לכן לא יכולתי לעמוד עמהם, ותיכף ומיד ברחתי מהר, ובאתי פה צפת תוב"ב, ונכנסתי בגוף האשה הזאת. וזה לי היום כ"ה שנה שלא שלותי ולא שקטתי, רק בכל יום מוסיפים לי צער על צערי וכאב על כאבי:

אמר ליה הרב ז"ל, עד מתי יהיה לך הצער הזה, וכי אין לך תקומה לעולם. השיב לו הרוח ואמר עד שימותו כל הממזרים אשר הולדתי, כי כל זמן אשר הם חיים וקיימים, אין לי תקנה. אז כל העם הנמצאים שם עם רב עד מאד, בכו כולם בכיה רבה, כי נפל פחד הדין עליהם. ונעשה התעוררות רב וגדול בכל המדינה מאותו מעשה. ושאל לו הרב, מי נתן לך רשות שתכנס בגוף האשה הזאת. השיב הרוח ואמר, לנתי לילה אחד בביתה, ובאשמורת הבקר קמה האשה הזאת ממטתה, והיתה רוצה להוציא אש מן האבן והברזל, והסמרטוט השרוף לא קיבל הנצוצות, והפצירה האשה עד מאד ולא עלה בידה, אזי נתכעסה האשה כעס גדול עד מאד, והשליכה האבן והברזל והסמרטוט השרוף הכל מידה לארץ, ואמרה בכעס גדול, תהא לשטן. ותיכף ומיד נתנו לי רשות ליכנס בגופה. שאל אותו הרב ז"ל ואמר, וכי בשביל עון קל כזה נתנו לך רשות ליכנס בגופה, השיב הרוח ואמר, תדע אדוני חכם, שזאת האשה אין תוכה כברה, כי היא אינה מאמנת בנסים שעשה הקב"ה לישראל, ובפרט ביציאת מצרים, ובכל ליל פסח שכל ישראל שמחים וטובי לב, ואומרים הלל גדול, ומספרים ביציאת מצרים, הוא הכל בעיניה היתול ושחוק, וחושבת בלבה שמעולם לא היה נס זה:

אז אמר הרב לאשה פלונית, מאמנת את באמונה שלמה שהקב"ה יחיד ומיוחד, וברא שמים וארץ, ובידו כח ויכולת לעשות כל אשר חפץ, ואין מי יאמר לו מה תעשה, השיבה האשה ואמרה, הן, אני מאמנת את הכל באמונה שלמה. עוד אמר לה הרב ז"ל, את מאמנת באמונה שלימה שהקב"ה הוציאנו ממצרים מבית עבדים, וקרע לנו את הים, ועשה לנו נסים הרבה, השיבה האשה הן אדוני החכם, אני מאמנת הכל באמונה שלימה, ואם היה לי לפעמים דעת אחרת, אני מתחרטת עליו. והתחילה האשה לבכות:

מיד גזר הרב על הרוח שיצא, וגזר עליו שלא יצא דרך שום אבר, שלא יעשה לה היזק, כי אם דרך אצבע קטנה שברגל שמאל. והטעם הוא שמהאבר שהוא יוצא, אותו האבר מתבטל לגמרי. וכיוון הרב בשמות שמסר לו רבו ז"ל. מיד נתנפח האצבע, ונעשה כלפת, ויצא דרך שם:

אחר כך בא הרוח כמה לילות בחלוני הבית ובפתח הבית, והבהיל את האשה לחזור וליכנס בגופה. וחזרו קרוביה אל האר"י ז"ל. אז הרב חזר ושלח תלמידו מהרח"ו, וצוהו לבדוק את המזוזה אם כשרה או לא. והלך מהרח"ו ומצא את הפתח בלא מזוזה. מיד צוה הרב לקבוע מזוזה כשרה בפתח, ועשו כן, ומשם ואילך לא חזר עוד: