מעשה מהרב המקובל הארי ז"ל

מעשה נורא מהרב המקובל הארי זל מעניין גודל מעלת הצדקה

פעם אחת ישב האר"י ז"ל בשדה סמוך לצפת, עם עשרה התלמידים המובחרים, והיה דורש ומגלה להם סתרי תורה. באמצע הדרוש פתח ואמר להם לחברים, קול כרוז אני שומע, שעומד ומכריז ברקיע בבית דין של מעלה, וקולו הולך בכל הרקיעים, ואומר בזה הלשון, בגזרת עירין פתגמין ובמאמר קדישין שאלתין, שיבוא ארבה אין מספר בגבול צפת, ויאכל כל עשב וכל פרי אדמתה, לא תשאר מחיה לכל יושביה, בעבור עני אחד תלמיד חכם ושמו רבי יעקב אלטרץ, שיושב ומתרעם על הקב"ה, והקב"ה אינו יכול להתאפק עוד על כל שכניו הרעים יושבי צפת שאינם משגיחים עליו, עד כאן לשון הכרוז. אמר האר"י ז"ל, בני למען השם מהרו ונקבץ בינינו איזה מתנה טובה, ונשלח אותה לו, אולי ינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. מיד קבצו ביניהם כמו שלשה טאליר, והרב שלח אותם על ידי אחד מהתלמידים, ושמו היה כמהר"ר יצחק כהן ז"ל, ומיהר ללכת, ונכנס בבית העני, ומצאו עדיין יושב ובוכה. אמר לו למה אתה בוכה, אמר לו על רוע מזלי, שנשברה לי החבית של חרס שנהגתי למלאת מים לכל השבוע, ועתה שנשברה במה אקנה אחרת, ישבתי ובכיתי לפני השי"ת למה אהיה בזה הדוחק הגדול, וכי אני יותר רשע מכל העולם כולו. כשמוע מהרר"י כהן אותם הדברים של העני, היה מתמיה איך צדקו דברי הרב, ונתן לו מעות, ואמר לו, אדוני חכם, למען השם הזהר מכאן ואילך מלהתרעם על מדותיו של הקב"ה, שכך וכך היה המעשה. והודה לו אותו החכם העני שהיה יושב ובוכה ומתרעם על מדותיו כביכול, וקיבל עליו שלא לעשות עוד כדבר הזה, והיה מתפלל לפני השם שימחול לו, ושינחם על הרעה אשר גזר. ור"י הכהן חזר לישיבת הרב וחבריו, וסיפר להם המאורע, ותמהו כל החברים על גודל השגת רבם. אמר להם האר"י ע"ה, כבר נתבטלה הגזירה תהלה לאל, וחזרו ללמוד. והיה כאשר ישבו כמו שתי שעות, נשאו עיניהם וראו והנה ארבה בא חיל גדול כבד עד מאד, ונחרדו כל התלמידים,

 

אמר להם הרב, אל תיראו, כי כבר בטלנו הגזירה, ופייסנו העני, ומעתה אין דבר רע שבח לאל. וכך היה, כולם נשא אותם הרוח לתוך הים הגדול, ושם נטבעו, ואין אחד מהם הגיע לארץ. ומאותו יום והלאה שמו יושבי צפת תוב"ב עיניהם על אותו העני, להשגיח על כל צרכיו. ובאמת אותו העני הוא איש חסיד, ובקי גדול בכל התורה, ואני מכיר אותו, וכעת הוא אב"ד בסיני הנקרא טריפולי.

 

עוד מעשה מענין הצדקה. פעם אחת ישב האר"י ז"ל בביתו, ותלמידיו לפניו. ונכנס כבוד מורנו הרב רבי שמואל אוזידא שחיבר מדרש שמואל על פרקי אבות, לדבר עם הרב עסק אחד, והוא עדיין רך בשנים. ובראותו הרב ז"ל שנכנס, קם מלפניו מלא קומתו, ואמר לו ברוך הבא. ולקחו בידו, והושיבו לימינו, ודיבר עמו כל צרכו. ואחר כך יצא כמוהרר"ש מלפניו. וכמוהר"ר חיים ויטאל להיות שהוא חקרן גדול מאוד, אמר להרב, אדוני לא אוכל להתאפק מלשאול למעלת כבוד תורתו, למה קמת מלפני הבחור מלא קומתך, ואמרת לו ברוך הבא, מה שלא נהגת כן מקודם. אמר לו, חייך לא מלפני זה הבחור קמתי, ולא לזה הבחור אמרתי ברוך הבא, אלא לרבי פנחס בן יאיר כבדתי, שנכנס עמו מעל ראשו, שנשמתו נתלבשה בזה הבחור היום, מפני שעשה היום מצוה שנהג רבי פנחס בן יאיר לקיימה תמיד, ועל כן נתעברה היום בו נשמתו, להחזיקו ולעוזרו במצוות כאלו. וזה סוד הבא ליטהר מסייעין אותו [במסכת יומא דף ל"ח ע"ב], כי תיכף כשעולה במחשבת האדם לעשות איזה מצוה גדולה, תיכף באה נשמה

 

של צדיק אחד מאותו העולם שנהג בזמנו לרדוף אחר אותה המצוה, ומתעבר בו, ובזה יש כח ביד האדם לקיימה כהלכתה, ולולי זאת יצר הרע היה מתגבר על האדם, ומפחידו שלא לקיימה. כששמע מוה"ר חיים ויטאל דברי הרב, קם ורדף אחר רבי שמואל, ואמר לו, חייך רבי שמואל, שתאמר לי מה מצוה בא היום לידך, שכך וכך אמר לי הרב. אמר לו רבי שמואל, חייך שהיום באשמורת הבוקר קמתי והלכתי לבית הכנסת להתפלל, ובלכתי עברתי על בית אחד, ושמעתי קול בכיה גדולה מבפנים, ואמרתי אסורה נא ואראה על מה הם בוכים. וראיתי אותם כולם ערומים, שבאו גונבי לילה וגנבו כל אשר להם, וגם מלבושיהם הפשיטו מעליהם. מיד נכמרו רחמי עליהם, ופשטתי את מלבושי מעלי, והלבשתי לבעל הבית, ואני חזרתי לביתי, ולבשתי בגדי שבת, והנך רואה בעיניך שאני לובש בגדי שבת. מיד נשקו רבי חיים על פיו, וחזר לרבו וספר לו המעשה, אמר לו האר"י ז"ל ודאי כך היה, ובעבור זאת המצוה זכה שנתלבשה בו היום נשמת רבי פנחס בן יאיר, שרבי פנחס בן יאיר תמיד נהג לילך לפדיון שבויים ולגמול חסד עם האומללים ונדכאים:

עד כאן דברי שלמה שלומל בן לא"א כהרר"ח מכונה מיינשטרל מתושבי מעהררין מק"ק לוטנבורג היושב על אדמת קודש בעיר צפת תוב"ב שבגליל העליון. נכתב יום א' כ"ג ניסן שס"ט לפ"ק והיא שנת השמיטה. תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה: